ליל כל הלילות

"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצות, על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי-אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ח-ט).

אנו חווים את החיים כשרשרת אינסופית של דחפים ושאיפות. אנו משתוקקים למשהו, מתייסרים על העובדה שהדבר אינו ברשותנו ומשקיעים את כל כוחותינו ומשאבינו בניסיון להשיגו. אך משהשגנו לבסוף את מטרתנו, אזי הנאתנו ושביעות רצוננו נמשכות זמן קצר בלבד, שכן בליבנו כבר נוצרת השאיפה הבאה, ואש התשוקה חוזרת לכלות את חיינו.

לפעמים אולי נקנא בשלוותם של אלה אשר להם אין כל שאיפה, אולם מי שזוכים להערצתנו יותר מכול ושאותם אנו מנסים לחקות הם המחפשים הבלתי-נלאים. באשר להתנסותנו האישית, הרי אנו רואים בתקופות החיפוש הקדחתני שלנו נקודות שיא בחיינו, שכן אנו חשים כי בעוד האדם הרגוע חווה שלווה פנימית, הרי האדם חדור השאיפות מתייחס למשהו גדול יותר מן העצמי, למשהו נוסף, שמעבר לכאן ועכשיו.

שלוש קורבנות

בפרק יב של ספר שמות האלוקים נותן למשה את חוקי קרבן הפסח.

באופן כללי, התורה היא מסמך מעשי. כמעט תמיד האירועים המתוארים בה הם אירועים פיזיים, ומצוותיה ברובן הן פעולות פיזיות. אך המקובלים וגדולי החסידות מגלים שכל מילה בתורה מכילה גם התייחסות לדינמיקה הרוחנית של חיינו. כל חוק בתורה – כל איבר וחלק של גופה – יש לו יסוד מקביל בנשמת התורה.

הדבר נכון גם לגבי המצוות הקשורות לחג הפסח. מלבד קיומן המעשי, יש בהן הדרכה גם ביחס לחיי הנפש הפנימיים. אך לפני שנוכל לדון בכמה מן היישומים הרוחניים של קרבן הפסח עלינו להתבונן בפירוט רב יותר במצוות המעשיות הכרוכות בו.

כשבית המקדש עמד על תלו בירושלים, נהגו כל בית יהודי או כמה בתים ביחד להביא בערב חג הפסח, י"ד בניסן, שה או גדי אל בית המקדש. את השה נהגו לשחוט בחצר בית המקדש ולהתיז את דמו על המזבח, וחלקים מסוימים ממנו שרפו על המזבח. לאחר מכן נהגו לצלותו על שיפוד מעל האש. באותו לילה – שהיה כאמור הלילה הראשון של חג הפסח – היו אוכלים את בשרו יחד עם מצה ומרור, שיחדיו מהווים את שלושת עמודי התווך של סדר פסח. (כיום, קרבן הפסח מיוצג באפיקומן, מחצית מצה שאוכלים בסוף הארוחה).

בבית המקדש הועלו קרבנות מסוגים שונים, אך קרבן הפסח היה ייחודי במובנים רבים, שכן חלה עליו סדרת חוקים שלא חלה על שום מנחה אחרת. כמה מן ההבדלים הללו מצוינים בפרק החמישי של סדר זבחים בתלמוד, שם מופיעה השוואה בין מנחת הפסח לבין שני קורבנות אחרים – קרבן בכור וקרבן מעשר.

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי. (תלמוד בבלי, קודשים, זבחים נו, ב משנה)

ובמילים מודרניות יותר:

קורבנות הבכור, המעשר והפסח נחשבים כ'קודשים קלים'. מותר לשחוט אותם בכל מקום בחצר בית המקדש, ודמם מצריך רק התזה אחת, כל עוד היא מכוונת ליסוד המזבח. אך יש הבדלים באופן אכילתם. את מנחת הבכור אוכלים הכוהנים, את המעשר אוכל כל אדם. את שתיהן ניתן לאכול בכל העיר [ירושלים], בכל צורת הכנה של המזון, במשך שני ימים ולילה אחד. קרבן הפסח, לעומת זאת, מותר באכילה רק עד חצות הלילה, רק על ידי מי שנרשמים לכך, ורק אם הוא צלוי באש.

הנה הסבר קצר: התורה מצווה על היהודי להביא את בכור העגלים או הטלאים כמנחה לאלוקים. כמו כן עליו להביא מעשר מבעלי החיים שהומלטו בעדר שלו (פעם בשנה נהגו לאסוף את העגלים ואת הטלאים שהומלטו באותה שנה לתוך מכלאה, ואז הניחו להם לצאת בזה אחר זה. כל בעל חיים עשירי שיצא סומן והוכרז כקדוש לאלוקים, והובא כמנחה). קרבן בכור, קרבן מעשר וקרבן הפסח שייכים כולם לקטגוריית הקרבנות המכונים קודשים קלים, והם דומים זה לזה מבחינת הליך הקרבת הזבח על המזבח; אולם החוקים הקשורים לאכילת קרבן הפסח שונים מאלה הקשורים לשני הקרבנות הראשונים.

את קרבן הבכור ואת קרבן המעשר ניתן לאכול במשך יומיים ולילה אחד (ביום שבו נזבח הזבח, בלילה שלאחריו וביום שלאחריו, עד שקיעת החמה), ואילו את קרבן הפסח מותר לאכול רק בלילה שאחרי ההקרבה, ורק עד חצות הלילה. הבדל אחר הוא שאת קרבנות הבכור והמעשר ניתן להכין למאכל בכל דרך שהיא, לפי רצון הסועד – מבושל, צלוי, אפוי וכו' – ואילו את קרבן הפסח צריך לצלות על שיפוד על אש ולא ניתן להכינו בכל דרך אחרת (אפילו לא כצלי קדירה המתבשל בנוזליו שלו בלי תוספת של שום נוזל אחר).

לכל הפרטים הללו – חוקי קרבנות הבכור, המעשר והפסח, וכן ההבדלים ביניהם – יש מקבילות בחיי הנפש הפנימיים.

הראשון, האחרון ומה שמעבר להם

תורת הקבלה מתארת את עולמנו כעולם המבוסס על עשר תכונות שמימיות (ספירות) שמהן נגזרות צורתה ומהותה הרוחניות של המציאות. המספר עשר מייצג את סדר ההשתלשלות – את הסדר הרוחני של התרחשות הדברים כפי שייסדו אלוקים בבריאה. הבכור מייצג את החוכמה, השלב הראשון והגבוה ביותר של סדר ההשתלשלות. המעשר מייצג את המלכות, השלב האחרון והנמוך ביותר בסדר ההשתלשלות (בהתאמה לכך, קרבן הבכור נאכל על ידי הכוהנים, שייצגו את הייעודים הגבוהים והרוחניים יותר בחיים, בעוד קרבן המעשר נאכל על ידי האיכר שהביאו, באשר הוא מייצג את רובד הבריאה הנמוך והחומרי ביותר). יחדיו חובקים הראשון והעשירי את כל המציאות השלמה של ההוויה שברא אלוקים.

פסח, כפי ששמו מעיד עליו, מתייחס למה שמתעלה מעל סדר ההשתלשלות, למה שמדלג ופוסח מעל תהליכי הבריאה הרגילים. קרבן הפסח קרוי כך כראיה לעובדה שאלוקים פסח על בתיהם של הבכורים בבתי היהודים כשהמית את כל הילדים הבכורים של מצרים בליל יציאת מצרים, וזאת על אף העובדה שלפי כל הקריטריונים הרגילים, זכותם של היהודים לא הייתה יתרה מזו של המצרים. הפסח משמעו שאלוקים פעל בניגוד לאותם חוקים שהוא עצמו הנהיג בעולמו, וכי דבקותנו באלוקים היא דרכנו להשיב לו כגמולו על מעשהו בכך שהתעלה על תכתיבי הטבע.

בכך יש הסבר להבדל בין האופן שבו נאכל קרבן הפסח לבין אופן אכילתם של קרבנות הבכור והמעשר.

כאמור בפתח הדברים, ניתן לראות בחיים מחזור של שאיפות והתגשמותן, של כמיהות וסיפוקן. המטאפורות הרגילות לשני המצבים הללו הן אש ומים. האש מעלה את הקונוטציה של צמא ושל שאיפה כלפי מעלה, ואילו המים מציעים רגיעה ורוויה.

אלא שאת קרבן הפסח ניתן לחוות רק בדרך אחת – כשהוא צלוי על האש. כאשר הנשמה מגיעה לאלוקים – לא לניצוצות האלוקיות שבתוך הבריאה ושניתן לחוותם באמצעות מאמץ רוחני רגיל, אלא לאלוקים עצמו, הנעלה מהקיום ומההמציאות – אזי נשמה זו מתאכלת על ידי תשוקה בלתי פוסקת, שכן האדם לא יוכל לתפוס לעולם את המהות האלוקית. הוא יכול לשאוף אליה בלבד, כשנשמתו כולה אש, בלא טיפת מים להרוות את צמאונו, בלא קדרה שתוכל להכיל את הלהט שלו.

לילה אחד

את קרבן הבכור ואת קרבן המעשר אכלו במשך שני ימים ולילה אחד. את קרבן הפסח אכלו במשך לילה אחד בלבד.

במהלך ההיסטוריה שלנו חווינו הן ימים של אור שמימי הן לילות של חשכה רוחנית. באופן כללי היו שתי תקופות של אור יום – התקופות שבהן בתי המקדש הראשון והשני ייצגו את הגשמת הנוכחות האלוקית בעולמנו. בין שני הימים האלה שרר לילה קצר – גלות בבל בת שבעים השנים, תקופה שבה חרב בית המקדש ובני ישראל הוגלו מארץ הקודש (בית המקדש הראשון עמד על תילו במשך 410 שנה, משנת 2928 מיום הבריאה (833 לפנה"ס) ועד שנת 3338 (423 לפנה"ס). בית המקדש השני עמד על תילו במשך 420 שנה, משנת 340 (353 לפנה"ס) ועד שנת 3829 (69 לספירה)). לאחר שקיעת היום השני צללנו ללילה השחור משחור – לגלותנו הנוכחית בת מאות השנים, הגדושה סבל ורדיפות, המתייסרת בספקות ובדיסוננסים רוחניים והמתאפיינת בהסתר הפנים הכמעט מוחלט של אלוקים.

מערכת יחסים נורמלית עם אלוקים יכלה להתקיים רק במהלך שני הימים והלילה שקדמו לגלות הנוכחית. אלה היו תקופות שבהן אלוקים התגלה לאדם: אפילו בבבל היו לנו נביאים וביטויים אחרים של הנוכחות האלוקית. אולם כששקעה השמש על היום השני, אזי כבר לא היה אפשר לאכול את בשרם של קרבן הבכור ושל קרבן המעשר. לא עוד היה אפשר לחוות את האמת האלוקית במארג פועלו של הטבע, ונחסמה גם הגישה לאמת זו באמצעות התהליכים הרגילים של מאמצים רוחניים. האדם לא היה יכול עוד לחוות סיפוק מחייו הרוחניים, שכן חיזיון האלוקים הפך לחלום תעתועים.

בליל הלילות, שאיפתו של האדם לשמימי ולאלוקי הפכה לאש שאינו יודעת רוויה, לכמיהה בלתי-ניתנת למימוש, לאהבה נכזבת שלא ניתן להגשימה. אולם דווקא בשל כך זו שאיפה עמוקה ואמיתית יותר ממרקחות האש והמים של זמנים עברו. זהו ליל הלילות. כמיהתנו לאלוקים אינה מתמקדת בתכונה הראשונה או העשירית ואינה מסתננת דרך סדרי התפתחות למיניהם. בלילה הזה מכל הלילות כמיהתנו לאלוקים אינה מוסתרת על ידי שכבות של סיפוק ונחת. היא פוסחת על כל המערכות והתהליכים ושואפת רק לעצם מהותו של אלוקים – שאיפה אינסופית למושא האינסופי ביותר שבנמצא.